In our previous blog post on Vayikra, we discussed the valuable role Aharon fills in providing the laws of the Mishkin (and the entire Torah) to the Jewish people. We now can appreciate having had the many laws of the beginning of this Sefer as reference to what Aharon and his sons would be performing on this auspicious Eighth Day of Consecration.

וַיַּקְרֵב אֶת־הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט׃ He brought forward the burnt offering and sacrificed it according to regulation. (9:7)

ויעשה כמשפט. הַמְפֹרָשׁ בְּעוֹלַת נְדָבָה בְּוַיִּקְרָא: ויעשה כמשפט AND HE DID IT ACCORDING TO THE MANNER that is set forth in the section ויקרא (ch. 1) in respect to the burnt offering brought as a free-will gift (Beitzah 20a).

We see the important role learning the Torah and repeating its teachings plays in the early stages of the Mishkin and how this translates into the expected role of the Kohein for all future generations. In fact, we make it a central lesson of the tragedy of Nadav and Avihu:

וּלְהוֹרֹת אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל־הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיהֶם בְּיַד־מֹשֶׁה׃ {פ} and you must teach the Israelites all the laws which יהוה has imparted to them through Moses. (10:11)

ולהורת. לִמֵּד שֶׁאָסוּר שִׁכּוֹר בְּהוֹרָאָה, יָכוֹל יְהֵא חַיָּב מִיתָה, תַּ”ל אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, וְלֹא תָמֻתוּ, כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָם בְּמִיתָה, וְאֵין חֲכָמִים בְּהוֹרָאָתָן בְּמִיתָה (שם): ולהורת AND TO TEACH [THE CHILDREN OF ISRAEL] — This informs us that an intoxicated person is forbidden to pronounce religious decisions. One might think that if he does so he is liable to the death penalty! It, however, says: “[Do not drink wine] thou (Aaron), nor thy sons with thee … lest ye die” — priests when they minister in a state of intoxication are punishable by death, but the Sages when they thus render decisions are not punishable by death (Sifra, Shemini, Section 1 6).

The sanctity of the Mishkan is maintained not only through the precision of ritual sacrifice but through the cognitive clarity of those who administer it. By connecting the requirement that Aharon perform the offerings “according to the manner” (9:7) with the subsequent mandate “to teach the Israelites” (10:11), a clear standard is established: the Kohein’s role is as much pedagogical as it is ceremonial. This dual responsibility necessitates the strict prohibition against the consumption of alcohol, as the act of הוראה—rendering halakhic decisions and distinguishing the sacred from the profane—demands an unclouded mind. Thus, the tragedy of Nadav and Avihu serves as a foundational lesson that the transmission of the Torah is a necessity of the Priesthood, requiring a level of sobriety and intellectual integrity that mirrors the holiness of the Sanctuary itself.

The Sefer HaChinukh #152 echoes this sentiment in recording the Mitzvah from this verse:

וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לְכֹהֵן לָבוֹא לַמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי הַשִּׁכְרוּת, כָּךְ אָסוּר לְכָל אָדָם בֵּין כֹּהֵן בֵּין יִשְׂרָאֵל לְהוֹרוֹת כְּשֶׁהוּא שָׁתוּי אֲפִלּוּ שָׁתָה דְּבַשׁ תְּמָרִים אוֹ חָלָב וְנִתְבַּלְבְּלָה דַּעְתּוֹ אַל יוֹרֶה, שֶׁנֶּאֱמַר בְּפָרָשַׁת יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ, וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִם הוֹרָה בְּדָבָר שֶׁהוּא מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה עַד (שֶׁיּוֹדוּ) [שֶׁיּוֹדִעוּהוּ] בּוֹ הַצְּדוֹקִין מֻתָּר. כְּגוֹן שֶׁהוֹרָה שֶׁהַשֶּׁרֶץ טָמֵא וְהַדָּם אָסוּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וּמֻתָּר לְשִׁכּוֹר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה. וַאֲפִלּוּ הֲלָכוֹת וּמִדְרָשׁוֹת. וְהוּא שֶׁלֹּא יוֹרֶה. וְאִם הָיָה חָכָם קָבוּעַ לְהוֹרָאָה, לֹא יְלַמֵּד שֶׁלִּמּוּדוֹ הוֹרָאָה הִיא. שָׁתָה כְּדֵי רְבִיעִית בִּלְבַד וְהָיָה בָּהּ מַיִם כָּל שֶׁהוּא, אוֹ יָשַׁן מְעַט אוֹ [אִם] הָלַךְ כְּדֵי מִיל, כְּבָר עָבַר הַיַּיִן וּמֻתָּר לַעֲבֹד. אֲבָל אִם שָׁתָה יוֹתֵר מֵרְבִיעִית, אֲפִלּוּ מָזוּג, אִם יָשַׁן שֵׁנָה מְעַט אוֹ הָלַךְ בַּדֶּרֶךְ מוֹסִיפִין בְּשִׁכְרוּתוֹ, אֶלָּא יִשְׁהֶה לְפִי הַשִּׁכְרוּת עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מִשִּׁכְרוּתוֹ שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם. אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מֻתָּרִין לִשְׁתּוֹת יַיִן בַּלֵּילוֹת אֲבָל לֹא בִּימֵי שַׁבַּתָּן (תענית טו ב) וַאֲפִלּוּ שְׁאָר בָּתֵּי אָבוֹת שֶׁל מִשְׁמָר שֶׁאֵין עֲבוֹדָתָן אוֹתוֹ הַיּוֹם אֲסוּרִין, שֶׁמָּא תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה עַל אַנְשֵׁי בֵּית אָב שֶׁל אוֹתוֹ יוֹם וְיִצְטָרְכוּ לַאֲחֵרִים מֵאַנְשֵׁי מִשְׁמָרָן לְסַיְּעָן. וְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר שֶׁל אוֹתוֹ יוֹם אֲסוּרִין לִשְׁתּוֹת בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, שֶׁמָּא יִשְׁתֶּה בַּלַּיְלָה וְיַשְׁכִּים לַעֲבוֹדָתוֹ וַעֲדַיִן לֹא סָר יֵינוֹ מֵעָלָיו.

And just like it is forbidden for a priest to come to the Temple on account of drunkenness, so is it forbidden for any man — whether priest or Israelite — to give a ruling when he is drunk. Even if he drank the honey of dates or milk and his mind is mixed up, he should not issue a ruling; as in the section of “Wine and strong drink you shall not drink,” it is stated (Leviticus 10:11), “And to instruct the Children of Israel.” But if he gave a ruling about a thing that is explicit in the Torah to the point that the Sadducees (conceded) [know] it, it is permitted — for example, if he gave a ruling that a sherets (certain swarming animals) is impure or that blood is forbidden, or similar to them. And it is permitted for a drunk to read the Torah, and even laws and homilies (midrash) — and that is when he does not give a ruling. And if he was a sage that regularly gave rulings, he should not teach — as his teaching is [legal] instruction. If he drank only enough for a reviit and there was the smallest amount of water in it or he slept a little or he walked [the distance] of a mil, the wine has already passed and he is permitted to serve. But if he drank more than a reviit — even if it is mixed — if he a slept a little or walked on the way, it adds to his drunkenness. Rather he should wait according to his drunkenness until there is nothing at all left from his drunkenness. The [priests] of the shift were permitted to drink wine during the nights, but not during the days, of their week (Taanit 15b) — and even the other clans of the shift whose service was not on that day, lest the service be heavy for the clan of that day and they require other men from their shift to help them. But the men of the shift from that day are forbidden to drink both night and day, lest he drink at night and get up early for his service while his wine has still not gone away from upon him.

Minchas Chinnuch expands our understanding of the issue by stating that the everyday person who attempts to render a decision and errs either violates a prohibition (Rambam) or has overstepped on a positive commandment (Ramban). Either way, the Halacha is very clear about being unfit for rendering decisions:

שתויי יין כו’ הרב בעל כה”ג הקשה דמבואר במדרש רבה פ’ נשא שתה רביעי’ יין אל יורה שתה רביעי’ יין אל ידון וכתב דהגמ’ שלנו חולק. וצ”ע דראי’ התו’ אין ראיה ברורה כ”כ לסתור דברי המדרש דכל ראי’ התו’ בסנהדרין דף מ”ב מהא דאמרי’ דבד”נ לא היו שותים יין כל היום כולו משום קרא לרוזנים אי שכר העוסקים ברזו של עולם אל ישתכרו משמע דווקא ד”נ אבל לא ד”מ ומזה אין ראי’ דוודאי בד”מ אי מלין דין דיכול אח”כ לשתות יין דקודם שיגמור הדין למחר בין כך יהיה סר יינו מעליו ויתיישב בדינו אבל בד”נ שהיה מלין דין עד למחר ומ”מ לא היו רשאים ביום ההוא לשתות יין אף דקודם ג”ד יהיה יינם סר מעליהם מ”מ לא ראוי להם להסיח דעתם רגע א’ מלעיין במילתא אולי ימצאו לו זכות ולכך לא יהיו שות’ יין לבלבל דעתם וזה מותר בד”מ אבל אם שתה יין שיהיה יכול לדון ולגמור דין בעודו יינו בקרבו ולא סר מעליו מנלן ולמה יהיה זה קל מאיסור והיתר הלא אין לך מקצוע יותר בתורה מדיני ממונו’ שצריך ישוב ובקל הדברים מתחלפי’ וצריך ישוב הדעת למאוד. ובכה”ג משמע דעיקר ראי’ מהא דאמרינן אל יורה משמע לדון מותר והמעיין בתו’ משמע דאין זה ראי’ רק התו’ כתבו דמהך דאין יורה אין קושיא די”ל דווקא הוראה ולא דין אבל מ”מ אין ראי’ משם. ולכן גם בזה צ”ל דס”ל לתו’ לחלק דבשלמא בהוראה דיכול להורות לבדו וא”צ צירוף כלל אסור לשתו’ אבל בדין דצריך שלשה וזה לא שכיח דכל שלשה ישתו וישכרו לא אסרו דשנים יזכירו אותו ואם יראו שדעתו בלתי צלול לרב יינו יזהירו אותו להמתין ולא ימהר לחתוך הדין. וזהו ההבדל בין ד”נ לד”מ דשם אפי’ אחד מכל ב”ד של כ”ג לא היה יכול לשתות יין משא”כ בד”מ דמותר אבל יחיד מומחה דדן יחידי ודאי דאסור לשתות יין כמו חכם המורה. ובזו יובן דברי המדרש רבה הנ”ל דאוסר אף לדון וכן נראה נכון. שוב מצאתי בתשובת הב”ח ג”כ להחמיר מהך דרש דמדרש וכ”כ ר”י באגרת התשובה אלא שלא נחית לחלק בין יחיד דדן ועכ”פ יש להחמיר אם שתה כדי לשכר למנוע עצמו מהדין עד שסר יינו: https://www.sefaria.org/Urim_VeTumim,_Tumim.7.6

The **Urim VeTumim** (7:6) provides a vital analytical framework for this prohibition by distinguishing between the “safety net” of a group of judges and the vulnerability of an individual teacher. He addresses a tension in Rabbinic literature: while some sources appear more lenient regarding intoxicated judges in monetary cases (*Dinei Mamonos*), the prohibition remains absolute for those giving halakhic instruction (הוראה). His resolution lies in the structure of the proceeding. In a court of three, it is unlikely that all judges would be impaired at the same time; the sober members act as a built-in “correction mechanism” for a colleague whose mind is clouded. However, for a solitary authority like Aharon—or any sage providing a definitive ruling—this safety net does not exist. Because there is no peer to catch a potential error in the transmission of the Torah, the requirement for absolute cognitive clarity becomes a mechanical necessity. The Urim VeTumim thus reinforces the idea that Aharon’s sobriety was not merely a matter of personal piety, but a structural requirement for his **reliability as a teacher** for the nation. When an individual acts as the sole conduit for Truth, the prohibition against alcohol is at its most stringent because the stakes of a single uncorrected error are so high. This aligns perfectly with the *Sefer HaChinukh’s* observation that for a “sage that regularly gave rulings,” even the act of teaching is considered *horaa*—it is a moment where the mind must be entirely unclouded to mirror the holiness of the Law being transmitted.

© The Times of Israel (Blogs)